היום זה היום האחרון שלי באמזון. הצטרפתי לפני כמעט 9 שנים לחברה של כעשרה אנשים, ואני עוזב היום חברה של כמיליון אנשים. גם התפקיד שאני עוזב שונה מאוד מהתפקיד שאליו באתי לפני 9 שנים. לכבוד זה שהצבתי לעבודה שלי את הגבול האולטימטיבי – התפטרתי – החלטתי לכתוב על גבולות בעבודה.

הגבולות האישיים

גבולות בעבודה זה תחום מורכב בגלל שהוא מתייחס להרבה דברים, והוא מאוד אישי. יש כל מיני גבולות שאפשר להציב. אפשר לדבר על כמה שעות עובדים, על שכר (ותנאי שכר), על עבודה מהבית לעומת עבודה במשרד (או החלוקה בין עבודה מהבית לעבודה מהמשרד), על זמינות מעבר לשעות העבודה ("רק" לענות להודעות או אימיילים), על סוג העבודה שעושים, על היחס שמקבלים מקולגות, על סביבת העבודה הפיזית, על הכלים שמקום העבודה מספק, ועל עוד הרבה דברים.

בנוסף, לכל אחת ואחת מפריעים דברים שונים, ובמידה שונה. יכולה להיות מישהי שמשעמם לה לשטוף כלים בערב ומתאים לה שיחות עבודה תוך כדי, ויכול להיות מישהו ששוטף כלים בבוקר תוך כדי שהוא שומר על תינוק וזה לא מתאים לו. יכול להיות מישהו שמתאים לו פגישות מאוחר בערב כי זה מפנה לו את הזמן בבוקר להיות עם הילדים, ויכול להיות מישהו שחשוב לו לנוח בערב אחרי יום עמוס. יכולה להיות מישהי שלא רוצה לתכנת בשפה אחרת, ויכול להיות מישהו שלא אכפת לו לעבוד במקצוע אחר למשך תקופה אם זה מה שצריך, ואפילו שמח לגוון.

לכל אחת יש את הגבולות שלה, והיא צריכה להגדיר מה הם. הגבולות צריכים לבוא לפני העבודה: לא לראות אם אנחנו מסוגלים לסבול את העבודה, אלא להחליט מה הגבולות שלנו, ואז למצוא עבודה שמתאימה לה. גם אם אנחנו מסתדרים עם העבודה הנוכחית, יכולה להיות שיש אחת שתתאים לנו יותר. צריך לשבת עם עצמנו, ולהבין מה אנחנו מוכנים לתת. גבולות הם בדרך כלל מטושטשים ורחבים, ויש דברים שנסכים להם אם זה יהיה שווה לנו. אולי בשביל יותר שכר נסכים לעבוד בימי שישי. אולי אם העבודה מעניינת מספיק, לא יהיה לנו אכפת מפגישה מדי פעם בשעות הערב. אבל את ההחלטה הזאת רק אנחנו יכולים לעשות עם עצמנו.

למה להציב גבולות

הבנתי שצריך לכתוב את החלק הזה רק כשכמעט סיימתי את הפוסט. יש אנשים (כמוני), שזה ברור להם כשמש, אבל יש כאלה שלא. בהצבת גבולות יש חלק אגואיסטי, וזה חשוב מאוד, אבל יש גם חלק שדואג לטווח הארוך של כולן. בסופו של דבר, התאמה לתפקיד זה הדדי. התפקיד (על כל חלקיו) צריך להתאים לנו, לא פחות שאנחנו צריכים להתאים לו.

אם לא נציב גבולות, יהיה לנו לא טוב בתפקיד. זה יכול להביא לשחיקה, לפיצוצים במערכות יחסים עם קולגות, ולשבירת כלים מסוגים שונים. אפשר להגיע ככה גם למצב שאנחנו סובלים בעבודה, וגם למצב שאנחנו מבצעים אותה פחות טוב ומפריעים לקולגות שלנו, או אפילו מתפטרים בסערה. שום דבר מאלה לא טוב לאף אחד – לא לנו, ולא למקום העבודה.

בנוסף, כל הדברים האלה הם דרך מסויימת להציב גבולות, אבל בצורה לא טובה. לצעוק על קולגות כשנשבר לנו זה הרבה פחות טוב מאשר לבקש מהם בצורה נעימה בפעם הראשונה שמשהו מפריע לנו. להתפטר כשאנחנו לא מסוגלים יותר, זה הרבה פחות טוב מלדבר על מה שמפריע ולמצוא פתרונות. עדיף להציב את הגבולות שלנו בצורה מודעת ומתוכננת.

מה זה להציב גבול

הבנו מה הגבולות שלנו, וגם שהדבר הנכון הוא לעמוד על זה שיכבדו אותם. מה בעצם אנחנו צריכים לעשות? מה אנחנו יכולים לעשות?

הבעיה הכי קשה בלהציב גבולות, לא רק בעבודה, היא שרק אנחנו מסוגלים לעשות את זה. אף אחד לא יכול לעשות את זה בשבילנו. בני זוג, משפחה, וחברים יכולים לעודד אותנו להציב גבולות מסויימים. הם אפילו יכולים לכעוס עלינו אם אנחנו לא משקיעים בהם בגלל שאנחנו מתעדפים את העבודה. אבל הם לא יכולים להכריח אותנו לעבוד יותר או פחות.

גם המנהלת שלנו לא יכולה להציב את הגבולות בשבילנו. מנהלת יכולה לדרוש מאיתנו לעשות דברים, ויכולה גם לומר איפה נגמרות הציפיות שלה. מנהלת יכולה לומר שאין צורך לעבוד בערב, אבל אם קולגה פונה אלינו בערב זאת החלטה שלנו אם לענות או לא – וההחלטה הזאת תשפיע על מערכת היחסים הזאת.

קושי נוסף הוא שגבולות בעבודה הם גבולות מול הרבה אנשים. בראש ובראשונה מול המנהלת שלנו, אבל גם מול חברי צוות אחרים, לקוחות שלנו, ואנשים אחרים שאנחנו עובדים איתם. כל גבול שאנחנו שמים להם, פוגע בהם במידה כזאת או אחרת, וצריך לחזור על הגבולות שלנו עם כל אחד מהם.

בסופו של דבר, הסוד של להציב גבולות הוא פשוט מאוד. פשוט, אבל לא תמיד קל:

1. להחליט מה הגבולות האישיים
2. לפעול לפיהם
3. להסביר כל פעם שמגיעים אליהם

זה לא מספיק לעשות את זה פעם אחת. צריך לעשות את זה כל פעם שמישהו מגיע אליהם. העקביות היא קריטית – כל פעם שאנחנו מאפשרים למישהו לעבור את הגבולות שלנו, אנחנו מלמדים אותו שזאת התנהגות שמקובלת עלינו, ואנחנו מסכימים לעבוד ככה. הדרך היחידה לשמור על הגבולות היא לפעול לפיהם באופן עקבי.

בתחום העבודה, יש רק דבר אחד שאנחנו באמת יכולים לעשות כשחוצים את הגבולות, והוא לא להסכים לעבוד. זה יכול להיות בעדינות, כמו למשל לבקש שידברו עם המנהלת שלנו (ושהיא תעזור לנו לא לעשות את זה), אבל זה צריך להיות ברור. חלק מהמטרה היא ללמד את מי שעובר את הגבולות שלנו מה הם הגבולות. אם זה לא עוזר, צריך להגביר את העוצמה של הסירוב.

לא בטוח שזה יעבוד. לפעמים הגבולות שלנו לא מתאימים לציפיות של אנשים אחרים במקום העבודה. אפשר לבקש שלהבא יתנהגו אחרת, אפשר לומר שזאת בקשה לא לגיטימית, וכולי. המטרה של כל הדברים האלה היא לתאם ציפיות למה קורה איתנו בעבודה, ולמצוא פתרון שמתאים לכולם. בסופו של דבר, אם דברים לא משתפרים, הסירוב האולטימטיבי לעבוד – התפטרות – היא תמיד אפשרות. זאת החלטה יחסית קיצונית, אבל זאת אפשרות שתמיד קיימת. אם דיברנו על הגבולות שלנו בצורה נעימה ומכבדת, ומקום העבודה שלנו לא מצא דרך לבוא לקראתנו, זה לא אמור להפתיע אף אחד, וגם לא ירגיש כמו פיצוץ, אלא בתור הדבר הנכון לעשות.