כולם טועים. טעויות קטנות כל יום, טעויות גדולות (בתקווה) פחות. אפשר להסתכל על כל תקופה שלנו, ולשאול מה הייתה הטעות הכי גדולה שלנו בתקופה הזאת: שנה, חודש, שבוע, יום, שעה. מצד שני, זה לא נעים ולא כיף. אבל יש לזה גם יתרונות. היתרון הכי בולט הוא שזה מאפשר להשתפר. אבל כשאנחנו מודים בטעות בפני אחרים יש לזה יתרון נוסף, גם הוא חשוב מאוד: אנחנו מראים שראינו שטעינו, ושנשתדל שלא לחזור על הטעות הזאת. בפוסט הזה אדבר על הקשיים בלהודות בטעות, ואיך אפשר להתמודד איתם.

יש שני תהליכים שבהם מודים בטעות: פנימי וחיצוני. בתהליך הפנימי אנחנו מודים בטעות בפני עצמנו, וחלק מהקושי בו הוא להבין שעשינו טעות. יש בו גם קושי רגשי, כיוון שאנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו דברים טובים, וטעות זה לא דבר טוב. בתהליך החיצוני אנחנו מודים בטעות בפני אנשים אחרים. בעוד שהקושי הרגשי ממשיך, התהליך החיצוני בעיקר תהליך של תקשורת.

איך להודות בטעות בפני עצמנו?

האתגר הכי הגדול בלזהות טעות הוא תפיסת העולם שלנו. "תפיסת עולם" זה ביטוי קצת מפוצץ, אבל בסופו של דבר את כל הדברים שאנחנו עושים, אנחנו עושים כי אנחנו מאמינים שהם נכונים. זה נובע מאוסף רחב של דעות, אמונות, וכולי – תפיסת העולם שלנו. להודות שטעינו זה אומר לשנות במשהו את תפיסת העולם שלנו: משהו שמקודם חשבנו שהוא נכון, עכשיו אנחנו חושבים שהוא שגוי. כמה שהטעות (ולכן השינוי בתפסית העולם) יותר קרובה לדברים חשובים לנו, יהיה לנו יותר קשה להודות בטעות. למשל, קל להודות בטעות לגבי משהו שלא הרגשנו שיש לנו מושג לגביו, להודות בטעות בתחום המומחיות שלנו הרבה יותר קשה.

קושי נוסף הוא שאנחנו כל הזמן עושים דברים, ולכן כל הזמן עושים טעויות. טעות לא חייבת להיות שגיאה קטסטרופלית, היא יכולה להיות גם משהו קטן שאפשר לעשות יותר טוב. אנחנו בנויים להתעלם מהן, כי אם כל הזמן נחשוב על כל טעות שעשינו, זה ישתק אותנו ולא נוכל לעשות כלום. רק מי שלא עושה לא טועה. אפילו אם העולם מציג לנו שטעינו – משהו משתבש, משהו רע קורה, אולי אפילו מישהי אומרת לנו שאנחנו טועים – התגובה הטבעית היא להגן על ההחלטה שלנו, ולהסביר למה אנחנו צודקים ושאר העולם טועה.

בשביל להצליח להכיר בטעויות שלנו, אנחנו צריכים לחפש אותן באופן מכוון. חלק מזה זו שינוי תפיסתי: צריך להכיר בזה שאנחנו כל הזמן טועים, וזה בסדר. במידה רבה זאת עבודה רגשית שאנחנו צריכים לעשות עם עצמנו, בשביל להגיע למקום שבו כשאומרים לנו שטעינו אנחנו לא נפגעים ומתגוננים, אלא אומרים תודה ורואים את זה בתור הזדמנות להשתפר. כמובן שגם מי שאומר לנו שטעינו יכול לטעות, אבל שווה לראות את זה בתור הזדמנות למידה ולראות איך אפשר להשתפר.

חלק אחר הוא להתרגל לחפש טעויות. אם נעצור כרגע ונחשוב איזה טעויות עשינו בדקה או שעה או יום או שנה אחרונה, כנראה נמצא. אפשר גם לבקש מהאנשים שסביבנו לומר לנו מה היינו יכולים לעשות יותר טוב. בהקשר של מקום העבודה, המנהלת טובה במיוחד בזה, בגלל שהיא מגדירה את העבודה שלנו. יש מגוון תהליכים שהתפקיד העיקרי שלהם הוא ללמוד מטעויות, ואפשר לאמץ אחד (או יותר) מהם. המטרה העיקרית בכל מקרה היא להסתכל על עצמנו באופן ביקורת מדי פעם, בשביל להשתפר.

איך להודות בטעות בפני אחרות?

את השלב הזה מתחילים אחרי שכבר הבנו שטעינו. אז למה בעצם להודות בטעות בפני אחרות? אם עד עכשיו התהליך היה תיקון פנימי, עכשיו המטרה שלנו היא תיקון חיצוני. יש שתי מטרות עיקריות לתיקון הזה: להראות שאנחנו מבינים שעשינו טעות, ולהראות שאנחנו מתכוונים לא לעשות אותה בעתיד. שני הדברים האלה אמורים לבנות אמון. אמון בזה שנודה בטעויות בעתיד, ואמון בזה שהטעות הזאת לא תחזור על עצמה.

בשביל לזכות באמון, כמה דברים צריכים לקרות כשמודים בטעות:

זיהוי של הטעות

צריך לומר באופן מאוד ברור מה הייתה הטעות. חשוב לומר את זה בצורה מפורשת, בלי התחמקויות או מילים מעורפלות. יש לזה שתי סיבות: גם בשביל לוודא שמה שאנחנו רואים כטעות הוא אותו הדבר שמי שאנחנו מתקשרים איתן רואות כטעות, וגם בשביל להראות שאנחנו לא מתחמקים מהטעות, ומכירים בה.

לקיחת אחריות

צריך לומר שזאת הייתה טעות שלנו, ואנחנו מבינים את החלק שלנו בה. להתנצל אף פעם לא מזיק. גם כאן, שפה ברורה תשרת אותנו הכי טוב. בלי זה אפשר אולי לערוך תהליך של הסקת מסקנות, אבל אם לא נאמר שזאת היתה אחריות שלנו, זה יקשה על אחרים לסמוך עלינו.

שיפור לעתיד

צריך לומר שנדאג לא לחזור על הטעות בעתיד. אם זה הגיוני ביחס לטעות, כדאי לומר איך אנחנו מתכוונים לעשות את זה. כמה שנפרט יותר, וכמה שהתוכנית תהיה יותר אמינה, ככה נצליח להרגיע יותר את מי שאנחנו מדברים איתן. ברוב המקרים, החלק הזה צריך לתפוס את רוב המקום, ואחד היתרונות שלו הוא שהוא חיובי ומסתכל לעתיד, בניגוד לחלקים הקודמים שמסתכלים לעבר.

להודות בטעות לא חייב להיות המון מילים. עדיף מעט מילים מאשר בכלל לא, אבל כדאי שזה יהיה מלא. המון מילים על שיפור לעתיד יתנו תחושה הרבה פחות טובה בלי האמירה של "מצטער שזה קרה, זה לגמרי באשמתי" בהתחלה.