בעבודה בשדה טכני, הרבה פעמים שמים מיומנויות טכנית מעל מיומנויות בין אישיות. יש בזה משהו נכון: אף אחד לא יקח לעבודה מתכנתת שלא יודעת לכתוב קוד, אבל כן לוקחים לעבודה מתכנתת שלא טובה עם אנשים. מצד שני, הרבה פעמים זה מגיע לקיצוניות שגויה לחלוטין, שמיומנויות בין אישיות הן לא חשובות עבור אנשים במקצועות טכניים. כולם בסופו של דבר עובדים עם אנשים, וצריכים להסתדר עם האנשים שסביבם, אפילו אם אין להם אינטראקציה מקצועית.

אחת התוצאות של השגיאה הזאת היא קבלה של התנהגויות שלא נחשבות תקינות במצבים אחרים, ותפיסה של פערים במיומנויות חברתיות בסיסיות כלגיטימיים. זה שיכולות מקצועיות הן רף יותר קשיח, לא אומר שאי אפשר לבחון גם מיומנויות חברתיות, או שאי אפשר לעבוד גם על מיומנויות טכניות וגם על מיומנויות חברתיות. כאן אני רוצה לדבר על המיומנויות שאני רואה כבסיסיות. לא במובן של "איך יכול להיות שמישהו לא יודע את זה", אלא במובן שהן בסיס למיומנויות מתקדמות יותר, ובסיס למערכות יחסים מוצלחות.

כמו כל מיומנות, יש אנשים שיותר טובים בהן ופחות טובים בהן, ויש סקאלה שלמה של יכולת. יש אנשים שזה בא להם באופן טבעי, ויש כאלה שצריכים ללמוד אותם באופן מפורש. אישית הייתה תקופה שעבדתי במודע על המיומנויות החברתיות שלי (כבוגר), כי רציתי להשתפר בזה. כמו כל דבר, אף פעם לא מאוחר ללמוד. המיומנויות שאכתוב עליהן כאן לא רק טובות ככלים אישיים, הן דרושות בשביל לא לפגוע באנשים שסביבנו.

להקשיב לזולת

הלב של להקשיב לזולת הוא הפער בין לשמוע ולהקשיב. לשמוע זאת פעולה פאסיבית. שומעים עם האוזניים, כשאין יותר מדי רעש וגלי הקול מגיעים לאוזניים. לעומת זאת, להקשיב זאת פעולה אקטיבית. להקשיב זה להפנות תשומת לב לנאמר – ולמי שמדברת. זה אומר להקשיב עד הסוף ולא לקטוע, וזה אומר לא לעשות דברים אחרים תוך כדי (כמו להתכתב בטלפון). מעבר לזה, זה אומר גם להראות לזולת שמקשיבים. אפשר לעשות את זה בכל מיני דרכים, אבל אחת הפשוטות היא לחזור על מה שנאמר במילים שלנו, בשביל לוודא שהבנו נכון. אם לא הבנו נכון, זה להשקיע את המאמץ בשביל להבין.

זאת מיומנות בסיסית בשביל שיחה, וכולם משתתפים בשיחות. זה נכון גם לשיחות פנים מול פנים, אבל גם להודעות טקסט, ולכל אמצעי תקשורת אחר. בלי להקשיב לזולת אנחנו גם לא נצליח לתקשר היטב, אבל גם נעביר מסר של זלזול למי שמדבר איתנו. יחשבו (בצדק או שלא בצדק) שלא חשוב לנו מה שאומרים לנו, ומכאן גם שלא חשוב לנו מי שמדבר איתנו. אין הרבה דברים שמעליבים בקלות כמו לא להתייחס למה שמישהי אומרת.

אפשר לעבוד על הקשבה לזולת בכל שיחה, כך שיש הרבה הזדמנויות להשתפר בזה. אחד הדברים שעוזרים לי הוא לכבות את כל ההתראות שיש לי (חוץ מדברים דחופים באמת, כמו הילדים שלי. כשאני מדבר עם הילדים אני משתדל להתעלם מהטלפון). אפשר גם להניח את הטלפון הפוך בשביל לא לראות אם מקבלים הודעות. אפשר בהתחלה גם לעשות את זה בצורה מאוד מלאכותית, עד שזה הופך להיות הרגל, ולומר כל פעם אחרי שמישהו מדבר הרבה, "אני רק רוצה לוודא שהבנתי נכון, אתה מתכוון ש…" (באופן כללי זה טריק שימושי לוודא שהבנו נכון לפני שממשיכים בשיחה). אבל בעיקר, מה שחשוב זה להתרגל להיות נוכחים בשיחה, ולא לחלום תוך כדי.

להפגין אמפתיה

כמו בלהקשיב לזולת, גם בלהפגין אמפתיה הפעולה היא החלק החשוב. צריך שהצד השני ירגיש את האמפתיה. גם אם ממש אכפת לנו, אבל אנחנו לא מראים את זה, מי שמולנו לא רואה את זה ולא יכולה לדעת את זה. זה מתחיל כמובן באמפתיה, שזה תהליך פנימי של הכרה והבנה של הרגשות של הזולת, אבל זה לא יכול לעצור שם. זה חייב להמשיך לפעולות (לרוב בדיבור) שמראות את זה. הדרכים הכי נפוצות לעשות את זה הן לשאול שאלות שמתעיינות ברגשות של הזולת, ולהציע עזרה במידת האפשר. זאת הסיבה ששואלים "מה קורה?" – יותר בשביל להביע שאכפת לנו מהצד השני, לפחות ברמה של נימוס, מאשר מתוך סקרנות כובשת. אם באמת מעניין אנשים לשמוע מה קורה, הם לרוב ישאלו שאלות מפורטות יותר.

זאת מיומנות בסיסית של מערכות יחסים, שעליה אפשר לבנות כל מיני סוגים של קשרים. גם עם אנשים שאנחנו נפגשים איתם לזמן קצר בלבד, יש לנו מערכת יחסים, גם אם קצרה ולא עמוקה, וגם איתם נוכל להגיע לשיתוף פעולה טוב יותר עם בסיס מוצק יותר. כמובן שכמה שהההיכרות יותר אינטנסיבית וארוכה זה יותר חשוב. אם לא מפגינים אמפתיה, האנשים שסביבנו ירגישו שלא רואים אותם כבני אדם, או במילים אחרות: החפצה. זאת תחושה מאוד לא נעימה, והיא יכולה לגרום לאנשים לרצות להתרחק מאיתנו.

אפשר לעבוד על הפגנת אמפתיה בכל מערכת יחסים, ואפילו מאוד רצוי. בין אם להתעניין יותר בשלומם של נותני שירות שעוזרים לנו, או לשאול אנשים שקרובים אלינו לעומק על הרגשות שלהם ומה שעובר עליהם בחיים. אני מנסה לשאול את הילדים שלי מדי פעם (בשביל לא לחפור יותר מדי) שאלות עמוקות על היום שלהם, ולא רק "איך היה?" (תשובה: "סבבה"). עבור חלק מהאנשים יש כאן גם קושי רגשי בעיסוק ברגשות, שלפעמים הם לא חיוביים. עבור מי שזה המצב שלו, אני מציע בחום רב לעבוד על זה (למרות שזה לא המקצוע שלי לעזור בזה), כי זה מחסום רגשי מאוד משמעותי למערכות יחסים.

להביע ולקבל חוסר הסכמה

חוסר הסכמה זה דבר לא נעים. הרבה יותר נעים כשמסכימים, אבל חוסר הסכמה זה גם חלק מהחיים. יש שני סוגי טעויות שאפשר לעשות עם חוסר הסכמה. טעות אחת היא להמנע מקונפליקט, ולא לומר כשלא מסכימים. זה אומר לשתוק כשיש מה לומר, או לומר שמסכימים כשזה לא נכון. בכל אופן, אנחנו תורמים פחות לדיון ויכולים להוביל למסקנות לא נכונות, או שלא מתאימות לנו. הטעות השניה היא להמנע מקונפליקט על ידי חוסר נכונות להקשיב לצדדים אחרים. זה אומר להביע את הדעה שלנו, ולסרב לשמוע דעות אחרות, או לבטל אותן על הסף. כאן אנחנו יכולים לפגוע במי שמנסה לדבר, וגם לשדר לכל מי שבשיחה שאין מה לנסות לשכנע אותנו.

זאת מיומנות בסיסית של קבלת החלטות ושיתוף פעולה בקבוצה. היכולת לדון בחוסר הסכמה, בצורה נעימה ויעילה, היא מיומנות שצריך כל יום, ועם כל אחד ואחת. הבסיס של דיונים כאלה היא הנכונות והיכולת להביע את חוסר ההסכמה, לקבל אותה אצל אחרים, ולהכיר בה. רק אז אפשר לדון בדברים לעומק. אם אנחנו לא מוכנים לדון בזה, אנשים יכולים להפגע כי אנחנו לא משתפים אותם כשהם שואלים אותנו (או בכלל לא משתפים פעולה בשיחה). בכיוון השני, אנשים יכולים להפגע מזה שאנחנו לא שוקלים בכובד ראש את דעתם, ומזלזלים בהם וברעיונות שלהם.

אפשר לעבוד על חוסר הסכמה בכל יום. אישית לי קל מאוד למצוא הזדמנויות לזה עם הילדים שלי: הם ממש לא מפחדים להביע חוסר הסכמה על מה שהם רוצים, ויש הרבה דברים שאנחנו לא מסכימים לגביהם, כמו כמה זמן מסך יש להם. אבל עם כל מי שמדברים איתו מספיק תעלה חוסר הסכמה. החלק שהכי חשוב לעבוד עליו לדעתי זה להרגיש בנוח עם חוסר ההסכמה, ולדבר עליה ממקום של רוגע. זה יותר קל בנושאים פחות חשובים, ולכן הם הזדמנות טובה לתרגול.

להפגין התנהגות מכבדת והוגנת

גם כאן החלק החשוב הוא להראות את הכבוד וההוגנות לאנשים אחרים. צדק צריך לא רק להעשות, אלא גם להראות. זה אומר שצריך להראות כבוד לאחרים, ולספר על זה שההתחשבות בהם היא חלק מתהליך המחשבה שלנו. זה אומר להסביר את השיקולים שהביאו אותנו להחלטות שלנו, בשביל שהאנשים שעליהם ההחלטות משפיעות יוכלו לדעת שהוגנות הייתה חלק מהתהליך הזה. לא תמיד אנשים יסכימו או יאהבו את ההחלטות שלנו, וזה בסדר ואפילו בלתי נמנע, אבל אם נראה שאנחנו משתדלים לכבד ולהיות הוגנים, זה יוציא הרבה מהעוקץ.

זאת מיומנות שנמצאת בבסיס של ניהול יחסים, ובקרת נזקים. אנחנו עושים דברים שהם למורת רוחם של אחרים. אי אפשר להמנע מזה, ולפעמים אנחנו נעשה את זה בידיעה מוחלטת. זה יכול להיות כי יש אנשים שונים שרוצים דברים שונים (לפעמים אנחנו באחד הצדדים), וזה יכול להיות מסיבות אחרות. בכל מקרה, אם אנשים מרגישים שלא מתייחסים אליהם בצורה מכבדת והוגנת ולכן הם לא מקבלים את מה שהם רוצים, זה יפריע להם הרבה יותר. מעבר לפגיעה הבלתי נמנעת, הם גם יעלבו באופן אישי שלא מתייחסים אליהם.

כל פעם שיש לנו משהו לומר שלא יהיה כיף לצד השני לשמוע, זאת הזדמנות לעבוד על זה. למשל, כשאני אומר לילדים שלי שהגיע הזמן ללכת לישון, אני לפעמים מזכיר שמחר יש לימודים. אפשר להסביר למה אנחנו עושים את זה, אם זה בשליטתנו. בכל מקרה, אפשר לדבר על איך אנחנו רואים את זה משפיע על הצד השני, ואיך היינו רוצים שדברים יראו, אם אנחנו לא מסכימים עם המצב. אפשר גם לשאול את הצד השני איך הוא מרגיש בנוגע לזה, ומה אולי אפשר לעשות הלאה.

הערות

הערה 1 – יש לי בקשה חריגה. אם אתם מכירים מישהו שיש לו פער במיומנויות האלה, בבקשה אל תשלחו לו את הפוסט הזה. זה ההיפך ממה שלרוב מבקשים כשכותבים בלוג, אבל מישהו שמקבל ככה את הפוסט הזה יכול לראות את זה כמתקפה או עלבון (ובסיכוי טוב, בצדק). אפשר להשתמש בפוסט הזה בתור בסיס לשיחות עם אנשים, אם אתן מרגישות שיש נכונות להקשבה בצד השני. אפשר גם לחלוק אותו כבסיס לדיון נייטרלי, או כמשאב כללי, אבל בבקשה בבקשה תדאגו שאף אחד לא יפגע ממנו.

הערה 2 – בכתיבת הפוסט הזה נעזרתי בתוכנית הלימודים של כישורי חיים. כמו בהרבה מקרים במערכת החינוך, אפשר למצוא פנינים, אבל לא בטוח שזה יגיע לילדים.