אחד הביטויים המעצבנים הוא "עשית ולא אמרת – לא עשית". כמו בהרבה מקרים, חלק מהסיבה שהוא מעצבן היא שהוא נכון. כמו עץ שנופל לבד ביער ואף אחד לא שומע אותו, אם עושים עבודה ואף אחד לא יודע עליה, היא לא עוזרת לאף אחד. כשעושים משהו, צריך לספר עליו לאנשים, בשביל שהם ידעו מזה. זה יכול להיות למנהלת, בשביל שהיא תדע מה המצב של העבודה, או לחברי צוות או ללקוחות בשביל שיוכלו להשתמש בזה.

מעבר לזה, כדאי לנו שיכירו אותנו ואת מה שאנחנו עושים. כמה שיותר אנשים יכירו אותנו כמה שיותר טוב, יפתחו לנו יותר הזדמנויות (בהנחה שאנחנו טובים במה שאנחנו עושים). זה יכול להיות פרויקטים מגניבים, קידום, תפקידים אחרים, ועוד. זאת בעיה עבור מופנמים, שעבורם זה פחות טבעי. רוב העצות בנוגע לנראות פחות מתאימות למופנמים, וכשיש כאלה, הן בדרך כלל אומרות "אל תהיו מופנמים", בצורה כזו או אחרת (תאתגרו את עצמכם, תבדקו אם אתם באמת מופנמים או עצלנים, תעבדו על עצמכם, וכולי). זה לא מאוד מפתיע, כי מי שטובה בנראות בדרך כלל לא תהיה מופנמת, ולכן לא תבין איך להתמודד עם הבעיה הזאת. לרוב, זה לא עוזר בכלל. אבל זה לא אומר שאין מה לעשות.

אין שום דבר רע בלספר לכולם מה עשינו

יש אנשים שמרגישים לא בנוח עם לספר על דברים שהם עשו, במיוחד בפורום רחב. חשוב לי קודם כל לציין שאין בזה שום דבר רע, או פסול. אנחנו לא משוויצים, ולא פוגעים באף אחד. מעבר לזה, מדובר בחלק מהעבודה שלנו. אם עשינו משהו, ולא סיפרנו למישהי שצריכה לדעת על זה, לא עשינו את העבודה שלנו כמו שצריך. חלק מהעבודה היא לדאוג לספר על מה שאנחנו עושים לכל מי שיעזור לו לדעת (או יעזור לנו שהוא יודע). אם עד עכשיו לא חשבתם על זה ככה, אני מציע לעדכן את התפיסה של הגדרת התפקיד.

עבור אנשים מופנמים, זה חלק בתפקיד שיכול להיות יותר קשה, או פחות נעים. זה בסדר, כל אחת יותר טובה בדברים מסויימים ופחות טובה בדברים אחרים, והאופי שלנו הוא חלק בלתי נפרד מזה. אני לא מתכוון לומר לאף אחד לשנות את האופי שלו, אבל צריך להכיר בזה, שזה אחד האתגרים האישיים שלנו בעבודה. כשרואים את זה כאתגר, או כתחום שבו אנחנו פחות טובים באופן טבעי, אפשר להתחיל לראות איך אנחנו יכולים להשתפר. השיפור הזה יהיה ביחס לעצמנו: אנחנו לא נהפוך פתאום לאלופי התחום, אבל אנחנו יכולים להצליח יותר ממה שהצלחנו עד עכשיו.

תעדוף

יש כל מיני כלים שאפשר להשתמש בהם בשביל להעלות נראות: ליצור קשרים חבריים עם כמה שיותר אנשים, לדבר כמה שיותר בפגישות, לעדכן על הצלחות והישגים, ועוד. העצה המקובלת היא לעשות את כולם, כמה שיותר. כיוון שרוב הדברים האלה לא לוקחים המון זמן, יש בזה היגיון. מצד שני, עבור מופנמים לדברים האלה יש מחיר מנטלי ורגשי. הגישה הזאת עלולה להביא אותם לשחיקה (burnout).

עבור מופנמים, כל הגישה צריך להתחיל ממקום של תעדוף. לחשוב מי האנשים שחשוב להם לדעת על הדברים שאנחנו עושים, ומי האנשים שחשוב לנו שהם ידעו מה הם עושים. קולגות, מנהלות, לקוחות וספקים הם דוגמאות לאנשים כאלה. אפשר גם להחליט מי יותר ופחות חשובות מביניהן. את כל הכלים של נראות אפשר לבחור להפעיל רק בנוגע לאנשים שחשוב לנו להגיע אליהם, והדברים שחשוב לנו להציג.

למצוא את הדרך שנוחה

כיוון שכבר אנחנו לא הולכים אחרי העצה המקובלת של לעשות כמה שיותר מהכל, אנחנו יכולים לבחור מה אנחנו עושים לפי קריטריון נוסף: מה נוח לנו. זה מאוד אישי, אבל יכול להיות שיהיה לנו יותר נוח לשלוח אימייל מאשר לדבר פנים מול פנים, או שיהיה לנו יותר קל להשתבץ לפרויקט בעל נראות גבוהה מאשר לדבר הרבה על הפרויקט הקיים. לכל אחד יש דברים שיותר מתאימים לו, וכדאי להשקיע את האנרגיה שלנו בצורה אפקטיבית.

לפעמים מעודדים אנשים לצאת מאיזור הנוחות שלהם ולנסות דברים חדשים, וזאת עצה טובה, בהקשרים מסויימים. מצד שני, יש גם סיבה טובה שאנחנו נוטים לעשות את מה שנוח לנו: זה נוח. זה מקל עלינו, אנחנו עושים את זה היטב, ואנחנו יכולים לעשות את זה הרבה. יש גבול (מאוד אישי) לכמה אפשר לצאת מאזור הנוחות. זה הרבה יותר אפקטיבי לעשות את מה שנוח ומקדם אותנו, מאשר לא לעשות כלום. גם הרבה יותר כדאי לעשות את מה שנוח ומקדם אותנו במידה דומה, מאשר את מה שלא נוח ורק קצת יותר טוב.

עזרה מהמנהלת

כמו בכל משימה בעבודה, אנחנו יכולים לבקש עזרה מהמנהלת שלנו (בהנחה שיש לנו אחת). יש גבול כמה אפשר לבקש עזרה במשימות שלנו מהמנהלת, ולא תמיד המנהלת תהיה מסוגלת לעזור, אבל דווקא בנושא של נראות זה מאוד לגיטימי ומאוד יעיל. בהכללה, מנהלות יותר טובות בנראות, וחלק מהעבודה שלהן היא לתקשר את הדברים שקורים בצוות שלהן. בסיכוי טוב מאוד, המנהלת תהיה יותר מקושרת בארגון מאיתנו.

כמו בכל דבר שאנחנו פחות טובים בו, זה מעמיס במידה מסויימת על המנהלת שלנו לחפות על הקושי שלנו, אבל זה עדיף על פני לקבור את הבעיה ולהתעלם ממנה. אפשר גם לעבוד על זה ביחד איתה ואולי גם להשתפר בזה, אם זה מתאים. החסרון של זה הוא שזה דורש שיתוף פעולה של המנהלת שלנו (מה שלא תלוי בנו), ועלול להשתנות אם היא מתחלפת (מה שעוד יותר לא תלוי בנו).

קולגות שמשלימים אותך

הפתרון הזה מאוד דומה לבקשת עזרה מהמנהלת: אם אתם עובדים עם מישהו שטוב מכם בנראות, אפשר לקבוע איתו שהוא אחראי על הנראות של הפרויקט כחלק מחלוקת העבודה של הפרויקט. צריך לוודא שהוא לא יגנוב את הקרדיט, אבל יש מספיק אנשים ישרים בעולם. לרוב אנשים נוטים להסכים לזה, כי מי לא רוצה לעשות את הדברים שהוא טוב בהם, ולא לעשות את הדברים שהוא לא טוב בהם?

בניגוד לבקשת עזרה מהמנהלת, כאן לא מדובר בבקשת עזרה, אלא בחלוקת עבודה, מה שהופך את זה להרבה יותר קל לביצוע. אין בעיה לעשות את זה בפרויקט אחרי פרויקט, עם אותם שותפים או שותפים אחרים. זה אמנם מטפל בבעיה רק בהקשר של הפרויקט הזה, אבל זה מפנה אנרגיה שאפשר להשקיע במקומות אחרים. אם הפרויקט העיקרי מכוסה מבחינת נראות, אפשר להסתכל מה בתעדוף שלנו לא מכוסה, ולהתמקד בזה.

לפרגן לאחרים

אחד הדברים שאני מוצא כקל יחסית הוא לפרגן לאחרים. זאת גם עצה כללית שנותנים בקשר לנראות, אבל היא נראית לי מתאימה במיוחד למופנמים. אפשר לעשות את זה במצבים של 1:1, אבל זה הרבה יותר אפקטיבי אם עושים את זה בפומבי. זה הרבה יותר מועיל לצד השני, וגם מעלה את הנראות שלנו (כי שמנו לב למה שהוא עושה, והערכנו אותו). יש לזה יתרון שזה דבר טוב לעשות בפני עצמו, אבל גם מעודד אנשים אחרים לפרגן באופן כללי, וגם באופן אישי "להחזיר" לנו בפרגון משלהם. אין כאן סימטריה מיידית, אבל לאורך זמן זה עובד, ויגרום לזה שאנשים אחרים יפרגנו לנו כמו שאנחנו מפרגנים לאחרים.

אפשר (ורצוי!) לשלב בין הדברים השונים. אפשר למצוא את המקומות שבהם אנחנו יכולים להעזר באחרות, ולחשוב איך זה מכסה את הדברים והאנשים שחשובים לנראות שלנו. אפשר לחפש את הכלים שנוח וקל לנו להשתמש בהם, ולראות מה אנחנו מקבלים מהם. ואיפה שיש משהו שחשוב לנו בנראות שלנו, ואנחנו לא מוצאים דרך קלה להשיג אותו, להשקיע את המאמץ הדרוש מתוך ידיעה שזה שווה אותו.