התקופה האחרונה היא סוערת פוליטית, בלשון המעטה. גם בזמנים רגילים פוליטיקה היא נושא רגיש, אבל בתקופה הזאת הרגשות סוערים במיוחד, והנושאים הפוליטיים צפים יותר מהרגיל. זה עלול להוביל לפיצוצים בעבודה, מה שיכול להיות מאוד לא נעים (וגם בעייתי לעבודה). בפוסט הזה אני אכתוב על שתי גישות פופולריות לפוליטיקה בעבודה שלא באמת עובדות, ומה הגישה שאני מאמין בה.

לא לדבר על פוליטיקה בעבודה

זאת גישה מאוד פופולרית, ולא סתם. אם לא מדברים על פוליטיקה, אז אין ריבים על פוליטיקה, נכון? זה גם עובד, במידה מסויימת. הבעיה היא שאי אפשר לא לדבר על פוליטיקה. הפוליטיקה היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו, גם כאנשים, וגם כחלק מארגון. לדוגמה, פעם בשנה חל יום האישה. אי אפשר להתחמק מזה. אם הארגון מכין תוכן פמיניסטי, זאת אמירה פוליטית. אם הוא מתעלם מיום האישה, זאת גם אמירה פוליטית. לפעמים גם לא לעשות כלום זאת אמירה פוליטית. דוגמה נוספת היא חגים דתיים. מה מציינים ומה לא? עושים הרמת כוסית עם יין לכבוד פסח? מה אם יש מוסלמים בארגון, שלא יכולים להשתתף בזה? בכל מקרה אנחנו מגיעים לפוליטיקה, וכדאי שנדע איך להתמודד איתה.

בנוסף, הפוליטיקה בלתי נפרדת מהחיים האישיים שלנו. לדוגמה, מישהי מתחתנת, ומזמינה את הקולגות שלה לחתונה. מה קורה אם למישהו יש בעיה אם איך שהחתונה תערך, בגלל שהיא חתונה רפורמית/בהפרדה מגדרית/חד-מינית? תהיה לנו שיחה פוליטית, ובסיכוי טוב מאוד אמוציונלית. מעבר לזה, אנשים משתפים דברים מהחיים שלהם בעבודה (שזה מצוין), וזה יכול לפגוש פוליטיקה בקלות. לפעמים אנשים גם רוצים לדבר על פוליטיקה, כי זה מה שמעסיק אותם. אם קורים אירועים פוליטיים משמעותיים, כמו מלחמה או שינוי בסטטוס קוו, זה רק אנושי לדבר עליהם עם האנשים שאנחנו עובדים איתם באופן יומיומי.

להסכים שלא להסכים

להסכים שלא להסכים זאת גישה שנובעת מנקודת מבט ליברלית: לכל אחת יש את הזכות לדעה משלה, ולא חייבים להסכים על הכל. הבעיה של הגישה הזאת היא שהיא מתאימה רק לחלק מהדברים. אם אנחנו לא מסכימים על גובה מס הכנסה, או משהו אחר שמשעמם במידה דומה עבור רוב האנשים (והתנצלותי לכלכלניות), זה יעבוד מצוין. מצד שני, אם אנחנו לא מסכימים על משהו שממש חשוב לנו, או אפילו חלק מהזהות שלנו, לא סביר להצליח להתעלם מזה. לא נראה לי שהרבה יהודים יסכימו לשבת ליד ניאו-נאצי, למשל.

למעשה, בדברים שפוגעים בציפור הנפש, זה אפילו יכול לדרדר את המצב. אם מבקשים ממישהו "להסכים שלא להסכים" בדברים שבהם זה לא יכול לעבוד, זה כנראה יוסיף פגיעה נוספת. מי שנפגע יכול לראות את הארגון כמצדד בצד השני (לפעמים בצדק), ובמקרים חריגים זה יכול לקרות לשני הצדדים. גם לבקש מאנשים להסכים שלא להסכים זאת אמירה פוליטית: זה אומר ששתי העמדות הן לגיטימיות, ואת שתיהן צריך לדעת לקבל. הבעיה היא שלא כל העמדות לגיטימיות, ואם משתמשים ב"להסכים שלא להסכים" כמדיניות, מגיעים למצב שבו אומרים שכל האמירות לגיטימיות באותה מידה.

העמדה הפוליטית של הארגון

אם הגעת לכאן, אני מקווה שהצלחתי לשכנע אותך שאין ברירה אלא לנקוט בעמדה פוליטית. הדבר העיקרי שאפשר לעשות זה להחליט באופן מפורש מה העמדות הפוליטיות של הארגון, ואיך הן יבואו לידי ביטוי. אפשר לתכנן מה תהיה המדיניות באירועים צפויים, ולהכין את התשתית הרעיונית עבור אירועים בלתי צפויים. זה נשמע קצת מפוצץ, אבל בפועל שיחה על שאלות קונקרטיות יכולה להיות דרך יעילה להגיע להחלטות ברורות בלי לשרוף הרבה זמן. אחד היתרונות של הגישה הזאת היא שאפשר יהיה לתת נימוקים למה בחרנו בדרך מסוימת, וזה ירגיש פחות שרירותי. אנחנו גם נדע לאיזה קשיים אנחנו צפויים להגיע.

אין אף מדיניות של הארגון שתהיה טובה לכל האנשים. זאת מטרה שנשמעת טוב בהתחלה – שהמדיניות שלנו תכיל את כולם – אבל היא לא יכולה לעבוד. יש אנשים שפשוט לא יכולים להסתדר ביחד. מדיניות שתתאים לחלקם תדחה את האחרים. למשל, מדיניות שמעודדת להביא ילדים למשרד (וזה מאוד פוליטי) תתאים למי שרוצה להביא את הילדים שלו למשרד, אבל תפריע לאחרים. מה שחשוב זה עקביות ושקיפות, בשביל שעובדות ידעו איפה הן עומדות, ועדיף עוד בשלב שבו הן שוקלות האם להצטרף לארגון. בטווח הארוך, זה יוצר ארגון שלא אנשים שמסוגלים לעבוד ביחד היטב, וטוב להם עם מקום העבודה שלהם.

העמדה הפוליטית של העובדת

לכל אחת מאיתנו יש מגוון עמדות פוליטיות, במגוון נושאים. את חלקן אנחנו יכולים להחליט האם אנחנו משתפים בעבודה, אבל חלקן הן חלק ממי שאנחנו, ואין לנו אין להשאיר אותן מחוץ לעבודה. הרבה פעמים אם נשאיר חלקים מהפוליטיקה שלנו מחוץ לעבודה זה יהפוך אותנו לפחות מאושרים. בנוסף, יכול להיות שקולגות שלנו יחשפו לעמדות הפוליטיות שלנו מחוץ למקום העבודה (למשל, ברשתות החברתיות).

לא כולם יסכימו איתנו, וזה בסדר. אבל אנחנו צריכים להחליט מה הגבולות שלנו, עדיף מראש, כשאנחנו רגועים. לפעמים זה ברור מאוד, ולפעמים יקח לנו זמן להבין שגבול שלנו נחצה (וזה בסדר גמור). אחד היתרונות של לחשוב על זה מראש הוא שאנחנו יכולים לחפש מקום עבודה שמתאים לפוליטיקה שלנו. לא בהכרח ארגון שעוסק בפוליטיקה או מקדם אג'נדה שאנחנו מאמינים בה, אלא כזה שהמדיניות שלו מתאימה לנו. מקום עבודה כזה יהיה יותר נעים לנו, ופחות סביר שנגיע לקשיים מסביב לפוליטיקה בו.

אי אפשר להמנע מחיכוכים

בסופו של דבר, כל הדברים האלה יכולים לשפר את המצב, אבל הם לא פתרון מלא. מעבר לזה, הרבה פעמים אנחנו לא באמת יכולים לבחור בהם. אם אנחנו נשלחים לארגון אחר לחודש, כל ההכנות בעולם לא יכולות להגן עלינו באופן מושלם. אפשר להזהר בדעות שאנחנו מביעים, לנסח אותן באופן שאינו לגופו של אדם, לדבר בצורה אדיבה ונחמדה, ועדיין שמישהו אחר יאמר משהו שאנחנו לא מסוגלים לסבול. למרבה הצער, אנשים יכולים להיות בלתי נסבלים. אם זה מגיע למצב כזה, צריך להתמודד עם זה כמו שהיינו מתמודדים עם קולגה גס רוח – ההבדל בין גסות רוח אישית לבין הבעת דעה פוליטית גסת רוח הוא לא גדול.