אני עובד לגמרי מהבית, או כמעט לגמרי מהבית, מאז תחילת הקורונה. מתחילת שנת הלימודים הזאת, כבר החלטנו לנצל את זה ושהגדולים יחזרו הביתה מייד בסוף יום הלימודים, ללא צהרון. הם מספיק גדולים בשביל להיות בלעדי, ולבוא אלי רק אם הם צריכים משהו. זה אומר שהם רואים אותי עובד, בניגוד למה שהיה פעם. זה שינה את התפיסה של הילדים שלי את העבודה שלי, בין שאר הדברים. אחד הדברים הוא שהרבה יותר הגיוני לי שהילדים ילמדו את המקצוע שלי (אם בא להם).

הם רואים מה העבודה

הילדים שלי רואים אותי עובד. זה מראה להם מה אני עושה כשאני עובד (בעיקר כותב במחשב ומדבר עם אנשים), הם רואים מה הכלים שאני משתמש בהם (מסך ענק ויומן מאוד צבעוני), וזה יושב להם בראש כמשהו שאפשר לעשות. כמו ש You can't be what you can't see, זה שהם רואים אותי נותן להם את הרעיון והאפשרות לעשות את זה בעתיד.

יותר מזה, הם רואים את היתרונות והחסרונות של העבודה הזאת. הם רואים שאני יכול לעבוד מהבית, אבל לפעמים צריך לעבוד בשעות מאוחרות. הם רואים אותי כשכיף לי בעבודה וגם כשפחות כיף לי בעבודה. הם גם שומעים כשאני מדבר על איך אני משלב את העבודה עם דברים אחרים שיש לי בחיים. כל זה נותן להם תמונה ממש טובה שתעזור להם בעתיד לקבל החלטה מושכלת האם זה מקצוע שמתאים להם. למי שלא רואה את כל זה, יהיה הרבה יותר קשה לקבל החלטה טובה בנושא.

הם לומדים מיומנויות באופן פאסיבי

הילדים שלי גם רואים איך אני עושה דברים. הם רואים אותי מחלק את הזמן שלי, מתי אני מתרכז לחלוטין במשהו מסויים ומתי אני יותר פנוי, מתי אני עובד ומתי אני נח. הם רואים כמה אני עובד מהבית וכמה מהמשרד, ואיזה כלים פיזיים אני דואג שיהיו לי. הם שומעים אותי מדבר בפגישות, ולומדים מזה – בין אם הם רוצים ובין אם לא – איך אני מתנסח ואיזה דברים אני מבקש. הם רואים מתי אני משתמש בעברית ומתי באנגלית. אני יכול להמשיך את הרשימה הזאת עוד הרבה, אבל נראה לי שהנקודה כבר ברורה.

מכל הדברים האלה, הילדים שלי לומדים. לא באופן מכוון בהכרח (למרות שלפעמים הם מאוד מתעניינים במה שאני עושה, כולל העוקב הכי חמוד של הבלוג), אבל באופן שוטף ומתמשך. כמו שלומדים שפה מזה ששומעים איך אנשים אחרים מדברים, גם אם לא מתרכזים בללמוד מהם, הילדים שלי לומדים איך לעשות חלקים מהעבודה שלי. הם לומדים את זה באופן שהופך להיות בלתי מודע וטבוע בהם, כמו שהם לומדים ממני ממה אני מתעצבן ומה נראה לי שטויות. אם הם יחליטו לעבוד במקצוע שבו הדברים האלה עוזרים, זה יקל עליהם, לפחות בהתחלה.

גנטיקה זה דבר אמיתי

זה אולי פחות נעים להודות בזה בהקשר תעסוקתי, אבל ילדים יורשים הרבה תכונות מהוריהם. חלק מהתכונות גופניות וחלקן שכליות או רגשיות, חלקן משפיעות על היכולות בעולם העבודה וחלקן לא. מה שנולדים איתו הוא לא חזות הכל, אבל אי אפשר להתעלם מזה, ואם מישהו מצליח במקצוע שלו, מאוד סביר שחלק מהסיבה היא שיש לו גם תכונות גנטיות שעוזרות לו בזה, וסביר (בסיכוי של בערך 50%) שכל אחת מהן תעבור לילד שלו.

גם סביבה (וסביבת עבודה) זה דבר אמיתי

מצד שני, גנטיקה היא לא הכל. לסביבה שאנחנו נמצאים בה יש המון השפעה עלינו. גם ברמה המיידית, אבל גם ברמה ההתפתחותית. יש אפילו חלק מהגנים שלנו שמושפעים מהסביבה, אבל לא לזה אני מתכוון. הרבה מהעיצוב של האופי שלנו תלוי סביבה, וגם זה תורשתי. ילדים הרבה פעמים גדלים בסביבה דומה לזו שההורים שלהם גדלו בה, מה שמגביר את הדימיון ביניהם.

מעבר לזה, הורים מעצבים את הסביבה של הילדים שלהם. כשנוצרת חפיפה בין הבית של הילדים לסביבת העבודה, הילדים סופגים חלקים מסביבת העבודה. ילדה שלוקחים אותה לעבודה בחברת תוכנה, פחות סביר שתחשוב כשהיא גדלה שלא מתאים לה לעבוד במקום כזה. הילדים לומדים התנהגויות של סביבת העבודה כחלק מהחיים הרגילים שלהם, וידעו להשתלב בה יותר בקלות.

אני יכול ללמד ולהדריך אותם – והם יכולים לבקש את זה

יש לי בבית את כל הציוד הדרוש לעשות את העבודה שלי (במקרה שלי, מחשב, ציוד היקפי, וחיבור טוב לאינטרנט). זה אומר שלילדים שלי יש ציוד מתאים ללמוד דברים שקשורים למקצוע. גם יש להם בבית מישהו שיכול ללמד אותם אותו. ולא רק שאני קיים פה (אפילו שזה חשוב!), הם גם רואים אותי עושה דברים, ויכולים לשאול שאלות. אלה יכולות להיות שאלות כלליות, אבל גם שאלות מאוד ממוקדות, למה אני עושה דברים מסוים ככה ולא אחרת, או מה זה דבר מסויים שהם רואים או שומעים.

זה סוג של למידה שלא קיים למי שלא נמצא ליד מישהו שעובד, והוא שונה מאוד מלמידה עיונית. כמו שכל מי שסיים לימודים באוניברסיטה ויש לו ניסיון בתעשייה יודע, יש לי הרבה דברים שנלמדים תוך כדי עבודה. חלקם אפשר ללמוד רק דרך ניסיון, אבל חלקם אפשר ללמוד מהסתכלות במישהו שעובד, במיוחד אם גם מדברים על זה. זה נכון במיוחד למיומנויות רכות, שהרבה פעמים אין אף אחד שמלמד אותן, ואנשים מוצאים את עצמם לומדים אותן דרך טעויות. הילדים שלי יצטרכו לעשות פחות טעויות ממה שאני עשיתי בשביל להגיע למקום שאני נמצא בו.